אב מבקש מבנו לרדת מההרים שאליהם עקר לפני שנים, ולבלות עמו את הקיץ, אולי בפעם האחרונה, באי האדריאטי הקטן שנולד בו. מהמפגש העדין בין המבוגר לצעיר משתקף בזעיר אנפין גלגל החיים כולו, במעין בליל של נוסטלגיה, עתיד והווה, הכחשה, קבלה, השלמה וכאב. בעיקר אהבה. לפנינו סיפור על אנשים, ששזור בו סיפורו של נוף. האי ממשיך לבהוק בשמש בלתי מתפשרת ובטורקיז עז, נצחי. ומן העבר האחר, עינב אחד זעיר נתקע בוושט, אינו עולה ואינו יורד, מבשר על הסופיות. בנקודת המפגש הזו, הגדול ביותר והקטן ביותר מקטינים את האדם עד למקומו הארעי במכונה העצומה והאינסופית של היקום. בספר הזה כל רגע הוא עצום וכל משפט הוא קטן אך בלתי נשכח. האי האדריאטי של ג׳אני סטופריץ׳ הוא מטאפורה משולשת: שיבת האדם לשורשיו הפראיים, שיבתו אל האדמה שממנה הגיח, והיותם של בני האנוש, בסופו של דבר, איים. תחת שמש גדולה, באי שכולו חיים ואור, ובעדינות אין קץ, הסופר האיטלקי מלמד אותנו עד מה חמקמקים ויקרים הם הרגעים הנדירים שבהם שתי נפשות חופפות זו לזו, כמו שני צללים, ואי נושק לאי. נדירים, אך אפשריים. לפניכם ספר מלא אור ואוויר, שופע חיים ושמש.