אל חיי היומיום הכמעט טריוויאליים של סיפורי "הסעודה האחרונה" חודרים מהר מאוד יסודות חריגים שמערערים את הקריאה הנטורליסטית או הראליסטית הקלסית. הסיפורים והדמויות נראים במבט ראשון כמו מהגרים חסרי פנים ושֵׁם בחלל חסר־חלל ובזמן חסר־זמן. הם שלובים אלה באלה למנה אקלקטית במיוחד, לחשוף עין אחרת שתתבונן על המציאות. הדמויות מציגות קול גדוש ואינטרטקסטואלי ומובילות לתחושה של רוויון. המטפיזיקה של הטקסט עומדת למבחן ונרקמת כך שבשיאה הגיבור, המחבר, והסופר מתעמתים זה עם זה כדי לבחון את השאלה היסודית ביותר הנשאלת, כנראה, בספרות המערב – מיהו הבורא ומיהו הנברא. בדרך, נשאלות שאלות קרדינליות נוספות: מהי מציאות, מהו בדיון ומהם הטירוף והשפיות. המרכיב העיקרי ב"סעודה האחרונה" הוא הקורא שהזמין מקום במסעדת כוכבים, אבל מגלה – אחרי שכבר שילם את החשבון – שהוא המנה העיקרית.