חיית שכחה הוא יומן מסע פיוטי ברחובות פריז. אך פריז של הספר אינה רק תמונת נוף, אלא מרחב תודעתי שבו המבט מתחדד ונאבק לגלות את העולם שאינו מבקש להיראות.

בעזרת צמצום העדשה והרחבתה נחשפת תודעת הדוברת, המשרטטת את העיר בשיטוטיה דרך תחנות אוטובוס, דרך פרגמנטים תיאטרליים, סצנות קולנועיות, שוד במטרו ואפוריזמים של רֵנֶה שָׁאר.

זהו מסע אישי ופוליטי – בשפה, במגדר, במעמד – הנכתב מן השוליים משיטוט בלתי פוסק במטרופולין נטול קווי מתאר.

איילת לילטי מבקשת – בכתיבה חדה ורגישה שאינה נכנעת לז'אנר כלשהו – להבין מה קושר אותנו למקום שבו אנו זרים.