צורות, צבעים, רחשים, זמזומים, מרחבים, צלילים, מבנים, אנשים: כולם נחווים על ידי החושים ומנותבים היישר אל אגן הניקוז של הנפש – התודעה. שם אנו ניצבים אל מול עצמנו, ומנסים לארוג את כל מה שחווינו לכדי תמונה מסודרת, באמצעותה נוכל לפענח את מה שמכונה 'החיים'. אבל מה קורה כאשר בתוך תיבת התהודה הפרטית שלנו מהדהדים קולות שונים, שאולי בכלל לא שייכים לנו?

כמו המוט שאוחז בשתי ידיו לוליין המהלך על חבל דק, כך הסיפורים הקצרים המרכיבים את 'קולות' מוליכים את הקורא על הפס האפור של התודעה, אל המקום בו הטיפה הבודדה והקטנה שהיא ה-'אני' מתמזגת עם האוקיינוס העצום שהוא העולם. באמצעות שימוש בשפה ישירה וחומרי גלם יום-יומיים, זיו בן-פורת בר מהנדס את סיפוריו בצורה המצליחה לבטל הפכים ולמחוק פערים, כך שהחוץ הופך לפנים, הריק הופך למלא, והסוריאליסטי הופך ליום-יומי.