לפעמים רעיונות גדולים מתחילים דווקא בפשטות: געגוע, אחריות, או צורך למצוא תשובה חדשה לשאלה ישנה — איך חיים את השנים האחרונות, מבלי לוותר עליהן.

שרון רוזן, ישראלי צעיר בניו יורק, חולם להקים מקום שבו החיים בגיל המבוגר יוכלו להמשיך ולהתרחב — במקום להצטמצם. הוא מזמין אליו את בני הדודים של אביו המנוח, החבורה שגידלה אותו לאחר שהתייתם בגיל שלוש־עשרה, ומציע להם להצטרף להקמת כפר ותיקין — כפר שכולו ניסיון אחד עיקש ואמיץ לבנות זקנה מסוג אחר: סקרנית, חיה, אנושית.

בין שכונת נורדיה שנסללה בתל אביב, לצֶ'נצ'יטה של מוסוליני באיטליה, בין סוחרי חשיש בימי המנדט לקיבוץ בעמק יזרעאל, בין אהבות מאוחרות לקברו של חלל ממלחמת לבנון — כפר ותיקין שוזר עלילה רחבה, חכמה, פרועה ומלאת חמלה, של אנשים שלא ויתרו על האפשרות להשתנות.

זהו רומן משפחתי, פוליטי, אינטימי מאוד, שלוכד רגע נדיר שבו אפשר עוד לבחור — מה יקרה עכשיו, ואיך ייזכר מה שכבר היה.